פסק-דין בתיק ת"ק 3555-03-11

1.         תאונת דרכים שהתרחשה בשעת ערב בראשון לציון.

2.         בתאונה היו מעורבים 3 כלי רכב, אך רק שני צדדים בתביעה זו.

3.         גרסאות שונות לצדדים לגבי התרחשות התאונה.

4.         לגרסת התובע 1 (להלן: "התובע") נסע עם שני חבריו ברכב ובהגיעם לצומת מרומזרת ביקשו לפנות שמאלה, אך התברר כי הרמזור אינו מאפשר פניה שמאלה. לפיכך, המשיכו בנסיעה רצופה ישר, וסמוך לאחר הרמזור, ביקשו לבצע סיבוב פרסה במקום מותר תוך שהאיתות שמאלה פועל עוד מפרק הזמן שלפני חציית הרמזור. רכב הנתבע נסע מאחוריהם במהירות, לא יכול היה להספיק ולבלום, ביקש לעקוף אותם משמאל, אך פגע ברכבם, והמשיך בנתיב הנגדי ופגע ברכב נוסף (להלן: "רכב צד ג'").

5.         לגרסת הנתבע חצה הוא את הצומת המרומזרת, כאשר לפתע, רכב התובע שחנה בצד ימין סטה לכיוון הכביש ללא איתות וביקש לבצע סיבוב פרסה. הנתבע צפר, ללא הועיל, ומכיוון שלא יכול היה להספיק ולבלום סטה לשמאל כדי למנוע את הפגיעה אך לא הצליח למונעה, ואף המשיך ופגע ברכב צד ג'.

6.         בדיון העידו התובע ושני הנוסעים שנסעו עימו וכן העיד הנתבע וצד ג'. התובע ועדיו וכן הנתבע חזרו על גרסאותיהם. צד ג' העיד כי ראה את רכב התובע עומד באלכסון, רכב הנתבע מנסה לברוח ממנו, פוגע בו וממשיך בנסיעה ללא שליטה ובזיגזגים לכיוון הרכב שלו ופוגע בו. לדבריו, רכב התובע היה באמצע הפניה כשהתרחשה התאונה בין שני כלי הרכב, וכי הדבר אירע כשני מטר לאחר אי תנועה באמצע הכביש. את רכב התובע צייר בזוית של כ-35 מעלות (במ/1). בהודעה לחברת הביטוח (במ/2) ציין צד ג' כי שמע חריקת בלמים וכי רכב התובע חסם לרכב הנתבע את נתיב הנסיעה, ואילו בעדותו לא היה בטוח כי שמע את חריקת הבלמים, וגם העיד כי אינו יודע אם רכב התובע חסם לרכב הנתבע את הדרך וכי אינו יודע מי מהם התפרץ ראשון לאי התנועה.

7.         קיים גם דו"ח של שוטר שהגיע למקום, ולפיו רכב התובע נמצא בזוית של 45 מעלות כן ציין השוטר בדו"ח כי רכב צד ג' ורכב הנתבע נמצאו כ-22 מ' מרכב התובע.

8.         לאחר שמיעת העדויות ועיוו בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי גרסת התובע קרובה יותר למציאות מאשר גרסת הנתבע, וכי לנתבע אחריות לתאונה, אך גם לתובע אשם תורם בהתרחשות התאונה.

9.         עדויות חבריו של התובע לא שכנעו במהימנותן, במיוחד כשאף התגלתה סתירה ביניהם מי מהם ישב מאחור ומי מקדימה.

            העדות המהימנה ביותר היא עדותו של צד ג' ודו"ח השוטר, אך לא ניתן להכריע בוודאות על פיהם לגבי האופן המדוייק של התרחשות התאונה.

            עם זאת, זוית רכב התובע שבין 35 ל-45 מעלות שתוארה על ידי שניהם, מצביעה יותר על כך שהפניה נעשתה על ידי התובע בנסיעה רצופה, ולא ביציאה מחניה בצד הדרך, שאז סביר להניח שהיתה יותר לכיוון 90 מעלות.

            במ/2 בו תיאר צד ג' את האירוע באופן שבו חסם התובע את דרך הנתבע, מעלה אפשרות גם שהתובע סטה מעט ימינה בטרם יחל בביצוע פניית הפרסה, על מנת להרחיב את זוית הפניה, ואז, כאשר החל בביצוע הפניה נוצרה חסימה של חלק מהדרך שהיתה קודם מעט יותר פנויה. עם זאת, יש לציין כי בעדותו של צד ג' כאמור לא ידע לומר מי משני כלי הרכב התפרץ לכיוון אי התנועה.

11.        יש לציין גם כי מהתמונות שצולמו עולה כי לאחר אי התנועה שלאחר הרמזור קיים שטח הפרדה מקווקו באורך של מס' מטרים, בו לא ניתן עדיין לבצע פניה שמאלה, כשהשוטר מציין בדו"ח כי רכב התובע עומד בתחילת הקווים המקווקוים.

10.        בתיאור ובעובדות דלעיל מצאתי אחריות של התובע. ראשית, פניית הפרסה שביקש לבצע הינה פניה יחסית מסוכנת, שכן אין מדובר בפניית פרסה קלאסית בצומת, אלא סמוך לאחר רמזור, לאחר אי תנועה  שבהמשכו שטח הפרדה מקווקו. גם אם חוקי לבצע שם פניית פרסה, הדבר מחייב זהירות מיוחדת, ובין היתר, בחינת מצב התנועה מאחורי הרכב, כדי לראות אם אין מגיע רכב שאינו ער לביצוע הפניה המתוכננת, או אז אין לבצעה אלא יש להמשך בנסיעה ישר. שנית, מדו"ח השוטר עולה שהתובע החל לבצע את הפניה על גבי שטח ההפרדה המקווקו. הדבר עולה גם מעדות צד ג' לפיה רכב התובע עמד קרוב מאד לתמרור שבסוף אי התנועה, כשמכאן ניתן להסיק כי הרכב עמד על שטח ההפרדה המקווקו. שלישית, האפשרות כי הפניה נעשתה לאחר סטיה מעט ימינה, מעידה אף היא על חוסר זהירות מספקת בביצועה.

11.        עדיין אחריות הנתבע עיקרית ורבה יותר. ראשית, מכיוון שלא היתה התפרצות מעצירה בצד הדרך לביצוע פניית הפרסה, אלא הדבר בוצע בנסיעה רצופה. שנית, גם אם היתה סטיה מעטה ימינה טרם ביצוע הפניה, היה על הנתבע לבחון בזהירות מהי כוונת התובע, מה גם שמקובל עלי שהאיתות ברכבו פעל. היה כאן חוסר עירנות בולט של הנתבע. שלישית, אין ספק שהנתבע נסע במהירות מופרזת, שאם לא כן, לא היה ממשיך עוד 22 מטר ללא שליטה ובזיגזגים בנתיב השני של הכביש, עד שפגע ברכב צד ג'. הנתבע נקב במהירות של 55 קמ"ש, שאף היא איננה כה סבירה בסמוך לרמזור, אך נראה כי מהירות הנתבע היתה גבוהה אף יותר.

12.        בהערכת אחריותם של שני הנהגים, אני מעמיד את אחריות הנתבע על שיעור של 75%, ואילו את אחריות התובע על שיעור של 25%.

13.        העולה מהאמור לעיל הוא כי הנתבע אחראי לתשלום 75% מהנזקים שנגרמו לרכב התובע עקב התאונה.

14.        לרכב התובע נגרם אובדן מוחלט ועל-פי חוו"ד שמאי שצורפה לתביעה מסתכם הנזק (שווי הרכב בניכוי השווי השרידים) בסכום של 16,282 ש"ח. שכר השמאי מסתכם בסך של 1,054 ש"ח.

            בנוסף, טענה התובעת כי עקב התאונה נאלצה להגיע לעבודתה מ-5.11.10 ועד 16.11.10 באוטובוס ומוניות בעלות של 200 ש"ח. סכום זה נשמע סביר ואני מאשר אותו, אף ללא הצגת קבלות.